“בהיענות להזמנתך הנדיבה על פה , אני מתכבד להגיש לך בזה מתווה קצרה של תוכניתי . מדובר בפתרון של שאלת היהודים במזרח אירופה באופן שלא רק לכבודה של אנגליה יהיה , אלא גם לתועלתה . המניע של ממשלת בריטניה לעסוק בשאלה הזאת נובע מן ההגירה לאיסט אנד של לונדון . אמנם עדיין אין מדובר במשבר של ממש , ויש לקוות שלא יגיע לממדים שיביאו את אנגליה למצב שתצטרך לשבור את העיקרון המהולל של מתן מקלט חופשי . אבל עתה , לאחר הקמתה של Royal Commission ( ועדה מלכותית) , ייראה הדבר בעיני העולם די מתקבל על הדעת אם תיאות ממשלת בריטניה לפתוח טריטוריה מיוחדת בשביל היהודים , שבהיותם נרדפים בכל מקום , הם נוטים לבוא לאנגליה .”
(תזכיר ששלח הרצל ללורד לנסדאון (השר לענייני חוץ הבריטי), 24 באוקטובר 1902)
אופירה גל: אני מבינה מהמכתב שהרצל רצה טריטוריה נפרדת בשביל הפליטים היהודים, האם זה היה מתוך מחשבה לעתיד – שמהטריטוריה הזו תצמח מדינת היהודים?
יואל קרצמר רזיאל: נראה שהרצל משתמש בהתנגדויות האנגליות למהגרים היהודיים כדרך לשכנע את האנגלים בצורך בטריטוריה ייחודית ליהודים.
מעט מדכא שהדרך אל המדינה היהודית עוברת דרך טיפוח הרגשות האנטישמיים של האנגלים.
אופירה גל: מי ההיסטוריונית שיכולה לענות?
הגר מיסקרי: אחרי שהרצל נכשל בהשגת צ’רטר על ארץ ישראל מאימפריה העות’מנית הוא פנה אל הבריטים בהצעה שיקצו טריטוריה בשליטתם להתיישבות יהודית. מבחינתו היה מדובר בפתרון ביניים בדרך למדינה יהודית, עד שיבשילו התנאים לקבלת צ’רטר על א”י. הטריטוריות שעלו לדיון היו קפריסין, חבל אל עריש ולבסוף – אוגנדה.
הבאתי את המקור הזה לא בהקשר של תולדות התנועה הציונית, אלא בהקשר של יחס לפליטים ולמהגרים – במקרה הזה, היחס לההגירה היהודית ממזרח אירופה אל אנגליה ובפרט לאיסט אנד של לונדון, שמוזכרת במכתב של הרצל. הבריטים ראו בהגירה הזו איום ואף הקימו ועדה מלכותית לבדיקת שאלת ההגירה. הרצל זומן להעיד בפני הועדה כמומחה לשאלת ההגירה היהודית. הרצל עושה שימוש בחרדה הזו כדי לנסות להשיג טריטוריה עבור היהודים. מסכימה עם יואל שמדכא לקרוא את זה.
אם נחזור לשאלה של ביזור מול ריכוז, נראה שתוך דור אחד, אותו ריכוז מהגרים יהודים ממזרח אירופה באיסט אנד הפך מאיום המצדיק הקמת ועדת חקירה, למיעוט שהשתלב להפליא בתרבות ובכלכלה הבריטית. (אפשר לראות את זה במקור “היהודי הנודד הגיע“)
מתוך אתר מט"ח
תזכיר ששלח הרצל ללורד לנסדאון (השר לענייני חוץ הבריטי), 24 באוקטובר 1902
